<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף מט.</h2>
ויזהר אדם שלא ידבר לשון הרע, שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין ט"ו:) כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהילים י"ב ה') "אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" וכן אסור לאדם לקבל לשון הרע, שנאמר (שמות כ"ג א') "לא תשא שמע שוא". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מ"ב.) ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, ואלו הן, כת לצים, כת שקרים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע. ויזהר אדם שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, שנאמר (תהלים ל"ד ט"ו) "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". ויזהר אדם מן הרכילות, שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) "לא תלך רכיל בעמיך".
אסור לדבר אחד בפה ואחד בלב (ב"מ מ"ט.), שנאמר (תהלים ל"ד י"ד) "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת גוי (חולין צ"ד.).
<h2>דף נח:</h2>
אסור לצער כל איש מישראל בין בדברים בין במעשה, שנאמר (ויקרא כ"ה י"ז) "ולא תונו איש את עמיתו", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באונאת דברים הכתוב מדבר. ולשון אונאה לשון צער [הוא, כמו] שנאמר (ישעיה מ"ט כ"ו) "והאכלתי את מוניך את בשרם". וכשמזהיר הכתוב על אונאת ממון מזכיר שם מקח וממכר שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". ואם הוא מצער בדברים או במעשה אלמנה ויתום, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (שמות כ"ב כ"א—כ"ג) "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם...".
<h2>דף נט.</h2>
המלבין פני חברו ברבים ולא עשה תשובה, אין לו חלק לעולם הבא (ב"מ נ"ט.). ואין תשובתו תשובה, עד שירצה את חברו.
<h2>דף עא.</h2>
המלוה ברבית, מתמוטט וממונו כלה, ואבד עשרו בענין רע (ב"מ ע"א.), אפילו ממון שהרויח בזיעת אפו. ועושר שעשה במשפט, פרוטה של רבית מכלה את כולו, ולא יעשר ולא יקום חילו, ואחריתו עדי אובד, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (כתובות ס"א.) בא זה ואבד את זה, ונאמר (תהלים ט"ו ה') "כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עשה אלה לא ימוט לעולם", למדנו (ב"מ שם) שהמלוה ברבית מתמוטט, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שהמלוה ברבית מתמוטט ואינו עולה לעולם, ונאמר (משלי כ"ח ח') "מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו". המלוה ברבית, אינו בא לתחיית המתים, שנאמר (יחזקאל י"ח י"ג) "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה" ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא משפטים ט"ו) אף על פי שיש מלאך מליץ זכות על העושה שאר עבירות ומזכיר עליו זכויות שבידו, אבל המלוה ברבית אין מלאך אחד מלמד עליו זכות.
<h2>דף פה.</h2>
וחייב אדם לעסוק בתורה בכל יום, שנאמר (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ונאמר (שם ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמרו רז"ל (ריש פאה) ותלמוד תורה כנגד כולם. ואמרו בספרי, כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות, כך עונש ביטול תורה גדול משאר עבירות. וכן מצינו בבית ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט יא) מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי יי אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר יי על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). והרוצה להנצל מן העונש המר והעון הגדול הזה, יתעסק בצרכי התלמידים והרבנים הלומדים לשם שמים, ויעזור בשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה על ידו. ופירשו רז"ל בספרי, כי זהו שאמר הכתוב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים בה, שהם מחזיקים ידי התלמידים והרבנים. וכשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות והם בטלים, ומשיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה. שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות או קרוא מקרא או סידור תפילות, הלא האדם זריז ואץ ברגלים למלאכתו ולעסקיו ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עולם [הבא], ולא יתן להם חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד, אף כי בעת שהוא בטל ממלאכתו, ובל יאמר בלבו עת לעשות לד', לקרוא בתורה ולתנות צדקות ד', אשם הוא, אשום אשם לד'. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט.), כי זה שאמר הכתוב (במדבר ט"ו ל"א) "כי דבר ד' בזה... הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", כי זה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שהוא בוזה דבר ד'. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו, וישים לו שם הלכות או מקרא או תלים או סדור תפילות, וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו, יסור שמה לשנות או לקרות. וגם בתקנה הזאת יפליא עצה על נפשו לחשוך נפשו מני שחת, ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, [דע] מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן [את] החשבון. גם יכין [את] לבו בעת ההיא ויקרא דברי הספר הזה, ואם יראה כי הוא מקיים את כל תוקף דברי הספר הזה, ישמח לבו ויגל כבודו. והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתוודה אשר חטא עליה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנ"ג.) ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה, שנאמר (קהלת ט', ח') "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ונכון שיקנוס עצמו כל אדם בפשוט או במחצה, על כל יום ויום שיפשע מלכת לבית הכנסת, ואל המקום אשר שם שם לו ספר אחד מספרי הקודש.
<h2>דף קז:</h2>
וחייב אדם להתפלל בכל יום, ואסור לטעום כלום קודם שיתפלל, שנאמר (שמות כג כה) ועבדתם את יי אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, עבודה זו תפילה. ולא יעשה מלאכה קודם שיתפלל. והמשכים לפתח חברו ומקדים לו שלום קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה. ועיקר מצות תפילה, שיכוון את לבו בשעת התפילה ויטהר מחשבתו מכל עסקיו, שנאמר (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ואמרו רז"ל בספרי (עקב, תענית ב) איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה. ויעמוד בשעת התפילה ביראה ופחד, שנאמר (תהלים ב יא) עבדו את יי ביראה וגילו ברעדה. ואמרו חז"ל (ברכות ל ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ואם התפלל ולא כוון לבו, צריך לחזור ולהתפלל. אבל אם כוון לבו בברכה ראשונה, אע"פ שפשע ולא כוון לבו בשאר הברכות, אין צריך לחזור ולהתפלל.
